ביום של הנסיעה מזרחה מסטואי לניו המפשיר תכננו לעבור דרך פרנקוניה נוטש, ולעשות מסלול שהומלץ שוב ושוב: פלום גורג'. מסלול קל וקצר של כ 2 מייל. למרות שחלק מחוות הדעות אמרו שיש נופים יפים יותר ממסלולים אחרים, קשים יותר, נראה לנו שהמסלול מתאים ליום עמוס של אריזה, נסיעה ארוכה ופריקה של כל הדברים במקום חדש (בוריס תאר בפרוטרוט את הציוד שלנו וכיצד הוא אירגן אותו ביעילות רבה ברכב, ואפשר להעריך מהפוסט שלו את כמות העבודה ביום שבו אנו עוברים ממקום למקום). הנסיעה לפרקוניה נוטש שכנעה אותנו שבורמונט, לפחות בתקופה זו בשנה, כל כביש הוא כביש נופי, עם צבעי שלכת מרהיבים מצדדיו. הנוף הפך לדרמטי יותר ויותר ככל שהתקרבנו לנוטש (שהוא, כזכור, מעבר בין הרים). גם עומס המכוניות הלך וגבר. נראה שזה איזור מאד פופולארי. כשהגענו לפלום גורג', התברר לי שעשיתי פאשלה גדולה: שכחתי לבדוק האם מותר להכניס כלבים למסלול. מסתבר שלא. אבל זה לא משנה, כי גם מספר המבקרים במקום מוגבל, יש להזמין כרטיסים מראש באינטרנט, וכל הכרטיסים לאותו יום כבר נמכרו.
למרות שהמקום היה עמוס מאד, הוא היה גם מאורגן בקפידה, וריינג'רים עמדו ליד שלט גדול המפרט את המסלולים באיזור וסייעו למטיילים. ריינג'רית חביבה שמעה את בקשתנו להמלצה על מסלול חלופי, שמותר להכניס אליו כלבים, יאפשר לנו להנות מהנוף, והוא לא ארוך או קשה מדי, כי לפנינו עוד נסיעה. היא המליצה לנו על המסלול לארטיסט בלאפ, וציינה שנוכל גם לעלות להר הקרח - אבל בעצם, אמרה אחרי שהסתכלה על נעלי הרגל-יחפה שלנו, היא לא ממליצה לנו עליו, זהו טיפוס קשה שדורש נעלי הליכה גבוהות (hiking boots). חייכתי לדבריה. יש לי גם נעלים גבוהות להליכה, שהן נגד מים, שלבשתי פעם אחת למסלול בוצי במיוחד. איזה הבדל אדיר - לטובת נעלי רגל יחפה, שמאפשרים להרגיש את האדמה ללא כל תיווך, ולטפס בצורה הרבה יותר יציבה ובטוחה. כף הרגל שלנו היא איבר מופלא, אוסף של עצמות ושרירים שיודע את העבודה הרבה יותר טוב ממוצר טכנולוגי שמפריד בינה לבין הקרקע. אבל, אנשים אוהבים לסמוך על הטכנולוגיה יותר מאשר על עצמם... לאחר מכן לבשתי את נעלי הרגל-יחפה גם במסלולים רטובים ובוציים. גם עם רגל שמשכשכת לגמרי במים בתוך הנעל, הרגשתי הרבה יותר יציבה ובטוחה עם הנעלים האלה מאשר עם נעלי הליכה גבוהות ועבות סולייה.
נסענו לנקודת תחילת המסלול המשותפת להר הקרח ולצוק האומנים (ארטיסט בלאף). המסלול שעולה להר הקרח היה קצר הרבה יותר, חצי מייל טיפוס בסך הכל, והחלטנו לעלות אליו בכל זאת. התחלנו בקטע המשותף לשני המסלולים, ופגשנו מטיילת חביבה ביותר שהתייעצנו איתה לגבי שתי נקודות הנוף. היא אמרה שבצוק האמנים יש המון אנשים, וקשה למצוא נקודה פנויה כדי לראות את הנוף, ושבהר הקרח יש נוף לא פחות יפה. זה שכנע אותנו סופית לטפס להר הקרח.
זה היה המסלול הקשה ביותר שעשינו עד עכשיו. הוא נחשב בדרגת קושי בינונית כי הוא קצר מאד. אבל לאחר כחצי מהדרך, העליה הופכת לטיפוס של ממש בין סלעים, כשאני נעזרת גם בידיים כדי לטפס, ולראשונה נינה לא היתה מסוגלת לקפץ ולטפס בעצמה, ונזקקה לכך שנדחוף אותה, או אפילו בקטעים הקשים שבוריס ייקח אותה על הידיים ויטפס איתה. מה שלא מנע ממנו להמשיך לטפס בקלילות על שתיים, בזמן שאני בררתי בזהירות את דרכי והשתמשתי בידיים בטיפוס. אפילו הצעתי באיזשהו שלב, כשהגענו לסלע גדול ומשופע שהייתי צריכה לצעוד עליו, שאולי ראינו מספיק - שכן גם מהדרך היה נוף נפלא - ואפשר לחזור, אבל בוריס לא הסכים לשמוע על זה ונינה הסתכלה עלי בבוז - קטנה שכמוני מוכנה להמשיך, ואת לא? מצאתי מקום שבו הצלחתי לטפס על הסלע בעזרת הידיים והמשכנו למעלה. כשמטפסים, חשוב לשים לב לסימונים האדומים של המסלול, הם מובילים לדרך הקלה ביותר לטפס. בסופו של דבר הגענו לראש ההר, והמאמץ כל כך השתלם - הנוף משם בהחלט היה מרהיב ביותר לכל הכיוונים.
הדרך למטה היתה פחות מפחידה ממה שחששתי, פשוט כי עשיתי את החלקים הקשים בישיבה... בוריס באותו זמן קיפץ בקלילות למטה עם נינה על הידיים.
המשכנו בנסיעה לכיוון נורת' קונווי בניו המפשיר, התחנה הבאה שלנו. השמיים התבהרו מעט, וצבעי השלכת היפים המשיכו ללוות אותנו לכל אורך הדרך.
Comments
Post a Comment