בניו אינגלנד, נוטץ' Notch (מילולית: ערוץ או תלם) הוא מעבר צר בין ההרים. מה שבמערב בדרך כלל נקרא פס Pass. מעבר המבריחים הנמצא צפונית לסטואי שימש בעבר את המבריחים במעבר מארה"ב לקנדה. היום זה פארק יפהפה הכולל הרים, אגמים, צבעי שלכת משגעים בסתיו ואתר סקי עם ההר הגבוה בורמונט.
בנסיעה צפונה לעבר הפס נהננו לראשונה באיזור משמש ושמיים כחולים, וצבעי השלכת שלטו בנוף במלוא הדרם. עברנו דרך כמה נקודות נוף טיפוסיות של ורמונט, עם אחו ירוק, יער בוער בצבעי שלכת, והרים ברקע. באחד מהם אפילו רעו פרות פוטוגניות בשחור לבן. היה מגרש חניה ליד האחו הזה ותיירים רבים שעצרו לצלם. אני חושדת שמשרד התיירות הציב שם את הפרות. המראה בהחלט היה מרהיב והצדיק עצירה לצילום. בהמשך היה עוד אחו דומה שבמקום פרות הסתובבו בו אנשים שצילמו והצטלמו על רקע הנוף הפסטורלי בצבעי השלכת.
עברנו על פני אתר הסקי והמשכנו לעבר הנוטץ'. הכביש נהיה צר מאד, עם נוף דרמטי של צוקים שנישאים מעל היערות בצבעי השלכת, והכביש עצמו מקורה בענפים של עצים בשלכת.
המסלול שבחרנו לעשות הוא Silver Lake Trail. זהו מסלול בדרגת קושי בינונית המטפס 1.35 מייל עד לאגם ובחזרה. בתחילת המסלול שמחנו לראות שלט לפיו הכלבים יכולים ללכת במסלול ללא רצועה, למעט במקרים מסויימים המפורטים בשלט, כמו באיזורים צפופים, כשיש ילדים על המסלול, או כשמישהו מבקש לקשור את הכלב. נינה נהנתה לרוץ חופשיה על המסלול, לקפץ בין הסלעים ולרחרח ללא הפרעה, אבל מאחר והיא היתה כל כך הרבה יותר מהירה ממני, חששנו שהיא תרוץ קדימה בהתלהבות ותעלם לנו, וכן קשרנו אותה בסופו של דבר.
הטיפוס כולו הוא בתוך יער שמהר מאד הופך להיות יער של עצי מחט ירוקי עד ומאבד את צבעי השלכת. מדי פעם יש טיפוס רציני בין סלעים ובין הטיפוסים הללו המסלול עולה בצורה מתונה למדי ונוחה להליכה. הבעיה היא שיש נחל שזורם ממש במסלול עצמו ובחלקים רבים קשה להמנע מהליכה בו. נעלתי את נעלי הרגל-יחפה שלי שסייעו לי מאד לטפס על הסלעים מבלי להחליק, אך מאחר והדגם שלי לא עמיד במים, מהר מאד הנעלים והגרביים נרטבו לי לגמרי. טוב שהיה יום נעים ולא קר, כך שזה לא הפריע לי יותר מדי. בסופו של דבר יוצאים מהיער ולאחר ירידה קלה בין הסלעים מגיעים לאגם יפה וחלק עם השתקפויות של העצים סביבו. אלא שבגלל הגובה, אין כלל עצים עם צבעי שלכת. גם אין נוף לסביבה. המסלול פופולארי ועמוס מאד. ולמען האמת, המסלול שעשינו יום לפני כן, אגם פליאד בהרים הירוקים, מוצלח הרבה יותר בעיני. הליכה הרבה יותר קצרה וקלה, ללא בוץ, נוף מדהים של הרים עם צבעי שלכת בדרך, והשתקפויות של צבעי שלכת באגם. ומשום מה, הוא היה ריק לגמרי - האגם היה כולו שלנו. אבל המסלול הזה בהחלט נותן הזדמנות להפעיל את השרירים ולהתאמץ.
אחרי שצילמנו, הצטלמנו וליטפנו כלבים חמודים אחרים שהגיעו למעלה, התחלנו את הירידה למטה. הירידה היתה הרבה יותר אתגרים בין הסלעים הרטובים והבוץ, ושוב ושוב מצאתי את עצמי דורכת במים. הרגליים כבר שיכשכו בתוך שתי שלוליות בנעלים. כמה טוב שהמזוודה שלי היתה ברכב, עם גרביים נקיות ונעלים חלופיות. מי שלא חווה החלפת גרביים רטובות ונעלים ספוגות במים בגרביים ונעלים יבשות ונעימות, לא ראה שמחה מימיו.
חזרנו חזרה לאתר הסקי כדי לעלות להר מנספילד Mount Mansfield, ההר הגבוה ביותר בורמונט. יש מספר דרכים לטפס על ההר. יש מסלולי הליכה שעולים אליו, כשדרגת הקושי שלהם נעה בין קשה, קשה מאד למיועד למזוכיסטים בלבד. לא בשבילי. אפשר גם לעלות עם הרכב בדרך מפותלת ותלולה. ואנחנו תיגמלנו את עצמנו אחרי ההליכה המאתגרת בדרך המפנקת ביותר - עליה ברכבל של אתר הסקי. הם אפילו מאפשרים לכלבים לעלות ברכבל, אם הם כלבים שמתנהגים יפה. עשינו לנינה שיחת הכנה והיא אכן התאפקה והנהגה למופת בעליה ברכבל. כבר כשמגיעים לתחנה התחתונה של הרכבל הנוף עוצר נשימה, עם משטחים ענקיים של צבעי שלכת בכל כיוון. העליה ברכבל מאפשרת להנות מהנוף הזה מנקודות ראות שונות. כשמגיעים למעלה אפשר לעשות מספר מסלולי הליכה, כולל טיפוס לראש ההר במסלול קצר אך קשה מאד. אנחנו הסתפקנו בהליכה מתונה באיזור התחנה העליונה של הרכבל כדי לצלם את הנוף ואת האגם הקטן שהתחבא בין צבעי השלכת, ועליה למרפסת תצפית קטנה.
Comments
Post a Comment