האו, זו נינה. כן כן, אני כותבת גם בעברית. בניגוד לבוריס ודוריס המוגבלים כל אחד לשפה אחת בה הם מרגישים הכי נוח לכתוב, אני שולטת בשתי השפות. בנוסף לכלבית כמובן. כזו מוכשרת אני, תתרגלו.
בכל מקרה, אנחנו לא כאן כדי לדבר על הכשרונות הרבים שלי (זה יהיה פוסט נפרד). אני רוצה לספר על התפקיד המיוחד שלי בטיול הגדול שלנו. כמו שבטח הצלחתם להבין מהבלוג בוריס אחראי על הנהיגה, הציוד, הרכב וכל הדברים הנלווים. דוריס מתכננת את הטיול ומצלמת. ואני מבצעת את התפקיד החשוב ביותר. אחראית אבטחה.
אני יושבת בעמדת הפיקוד המיוחדת שבוריס אירגן לי ברכב, ובוחנת בערנות את כל הכיוונים כדי למצוא סכנות אפשריות. למשל, כלב חצוף שמטייל עם בעליו ברחוב. הרי אנחנו נוסעים בכביש, וזה אומר שכל הרחוב שלנו, כולל המדרכה. איך הם לא מבינים את זה? כשאני מאתרת מפגע כזה, כמובן שאני מזהירה בפני הסכנה בנביחות רמות. בוריס מודה לי מדי פעם: "תודה שנבחת לי בתוך האוזן!" אין בעד מה, בשביל זה אני פה (תודה לי באקסטרה אוכל). מה לעשות שלמרות שבראש אני לפחות רוטווילר, במציאות אני טריירית פיצפונת ששוקלת בקושי 5 ק"ג והנביחות שלי צייצניות בהתאם. זה מה יש.
לפעמים יש בני אדם שקרובים מדי לרכב לטעמי, והם מעיזים גם לדבר עם בוריס. למשל בביתני התשלום לכבישי אגרה. אני נובחת ונובחת כדי שיבינו שלא מדובר פה בזוג חסר הגנה, יש מי ששומר. גם כשבוריס מתלונן שהוא לא מצליח לשמוע כמה הוא צריך לשלם, אני לא שותקת. באמת, יש כאן סדר עדיפויות, הבטחון מעל הכל. גובי התשלום בדרך כלל מבינים את מקומם, הם אפילו מחייכים אלי ולפעמים שואלים אם זה בסדר לתת לי חטיף. (בוריס אומר תמיד שרק אם החטיף טבעוני. לא זוכרת שמישהו שאל אותי פעם אם אני מוכנה לוותר על בשר).
בזמנים אחרים אנחנו תופסים בעלות על שולחן עם כסאות ברחוב. לא משהו שראיתי לעתים קרובות באיזורים הקרירים מהם הגענו, אבל כאן בפלורידה אנחנו הולכים למקומות כאלה כל הזמן. אנחנו יושבים ביחד בפינה שתבענו לעצמנו, ואז מתקרב אלינו מישהו מאיים. אני כמובן מיד קופצת על הרגליים וממלאת את תפקידי בנביחות נמרצות, בזמן שבוריס ודוריס מנסים להתגבר על הרעש ולתת את ההזמנה שלהם, או מה שזה לא יהיה. כאמור, זה ממש לא חשוב, בטחון מעל הכל. הפולש בדרך כלל מבין את המסר, ומגיע עם מנחה של אוכל כדי לפצות על התנהגותו ממקודם. חלק מזה מגיע גם אלי. פעם הפולש התכופף ממש קרוב אלי, מה שגרם כמובן לפרץ חזק במיוחד של נביחות מחאה. אחרי שהוא הלך, גיליתי פתאום קערה עם מים לידי. מזל, הייתי צמאה. להתרוצץ על חוף הכלבים בשמש זה בהחלט מצמיא. מעניין מאיפה הקערה הזו צצה. אבל אנחנו הכלבים חיים בהווה ובלי לתהות יותר מדי שתיתי ממנה.
מדי פעם יש אנשים חצופים שמגיעים לבתים שאנחנו ישנים בהם. לפני כמה ימים נכנסנו לבית כזה, ואני מיד הבנתי שזהו מקום מגורינו החדש וחיפשתי את הספה הנוחה ביותר להתמקם עליה, כשלפתע הגיע פולש, התיישב לי בסלון ודיבר עם בוריס ודוריס, הרבה יותר מדי קרוב אליהם לטעמי. כמובן שמיד פרצתי בשטף של נביחות נמרצות עליו. דוריס קישקשה משהו על זה שזה בעל הבית או משהו ושאפסיק לנבוח. מה הקשר בכלל? ומתי הם יפסיקו להפריע לי למלא את תפקידי?
אבל הגרועים מכל, הם הסנאים. זה סיפור אחר. אני רודפת אותם עד חורמה בכל מקום שבו אני רואה אותם, וכשהם בורחים ומטפסים על העץ, אני עומדת למטה ונובחת בתוקף ודורשת שירדו בחזרה. עד עכשיו זה לא קרה אבל אני לא מתייאשת. כשהגענו לאיזור סרסוטה נסענו לווניס לפארק כלבים עם איזור מיוחד לכלבים קטנים. משום מה לקחו אותי לשם, לא ברור למה לדעתם זה מקומה כלבת שמירה אימתנית. אבל טוב שכך. נראה שהכלבים הקטנים שמגיעים לשם מועלים בתפקידם. בפעם הראשונה שהלכנו לשם, ראיתי מחזה שהשאיר אותי מוכת תדהמה. שני סנאים ישבו שם על הקרקע בשלווה. מעולם לא ראיתי סנאים יושבים בשלווה בפארק כלבים. כמובן שמיד זינקתי לעברם, והם היו כל כך מופתעים, שבהתחלה הם לא ברחו בכלל. הם לא מבינים את המשחק! בסוף הם ברחו ואני רדפתי אחריהם, והם טיפסו על העץ הקרוב ואני נבחתי עליהם, כרגיל. אחד מהם ישב על הגזע ונעץ בדוריס, שהכניסה אותי לפארק ושחררה אותי, מבטי תוכחה חמורים.
בפעם הבאה שהגענו לשם הם שוב ישבו בכיף על הקרקע, אבל הפעם הם ידעו לברוח מיד כשהתחלתי לרוץ לעברם. הם לומדים. אחרי שהלכנו לשם לחוף הכלבים הצמוד, ואחר כך עשינו הליכה מסביב לאגם, חזרנו שוב לפארק הכלבים הקטנים שממנו יוצאים לחניה. הפעם, הסנאים בכלל לא היו שם. הם היו באיזור שמחוץ לפארק. הם למדו. נינה בשטח, הסנאים במתח. לא שהייתי מרוצה מזה כמובן. עמדתי ליד הגדר ונבחתי בשטף כדי שהם יחזרו ונוכל להמשיך לשחק. כל הכלבים באיזור של הכלבים הגדולים הגיעו כדי לראות על מה המהומה. ללא ספק, ההגעה שלי לפלורידה מכה גלים.
Comments
Post a Comment